והוא לבדו לומד כאן/ הורוויץ

קוראים יקרים,

ככל שאני קוראת על השימושים השונים שמציעה לנו הטכנולוגיה, כך מתגבשת ומתעצמת בי התודעה על מידת ההשפעה שיש לאינטרנט על אורח חיינו וחיי הילדים. עולם האינטרנט מאפשר לכל אדם לקחת חלק ומעורבות בעולמו של האחר. תחשבו, כל אדם ללא הבדל דת מין גזע ולאום, יכול לקחת חלק בעשייה חברתית המתגבשת באינטרנט, להביע דעתו, לתת לאחר, לשתף- יש בזה משהו חינוכי, יש בזה משהו קסום.
במאמר והוא לבדו לומד כאן מציין הורוויץ (2007) כי הכתיבה האלקטרונית או כפי שהוא מכנה אותה 'כתיבה אישית/ציבורית', חושפת סגנון כתיבה מחודש, לדבריו, באיסוף מידע ממקורות שונים ובארגונו מחדש מתווספת הכתיבה האישית הייחודית. אני מסכימה עם הדעה שה"יצירה המחודשת" מפתחת חשיבה. אני חושבת שזה מאד מקביל לתהליך שאנו חוות במהלך כתיבת העבודות במסגרת הלימודית שלנו, אנו אוספות מידע ממקורות שונים, מציגות תיאוריות ומחקרים שנערכו בנושא ומארגנות את חלקי המידע באופן ייחודי לנו. זאת ועוד, במאמר מציג הכותב את החשש מירידה באיכות הכתיבה, לדבריו תלמידים רבים ממהרים לפרסם את מה שכתבו ללא ביקורת או חשיבה מרובה על התוצר שאותו הם מפרסמים. במאמרו של עמי סלנט שפורסם במס"ע בלוגים כסביבה לימודית שיתופית לשיפור הכתיבה מציג דרכים לשימוש בבלוגים בהוראה על פי תורתו של ויגוצקי. סביבה לימודים מתוקשבת בבתי ספר מטפחת אינטראקציה בין הלומדים בעיקר אצל כותבי בלוגים.

בברכה,

אדית רצבי

והוא לבדו לומד כאן

שותפתי לבלוג התייחסה למאמרו של הורוויץ "והוא לבדו לומד כאן" , בפוסט זה אוסיף התייחסות נוספת במאמר מדבריו של גלוגאוסקי על ניסיונו בכתיבת בלוגים בכיתה, לדבריו:
"כאשר אנחנו חושבים על בלוגים, אנחנו לרוב חושבים על כתיבה. בגלל זה, אני סבור, יש היום כיתות רבות בכל רחבי העולם שבהם הבלוגים של התלמידים אינם אלא יומני כתיבה.
אך למרות שהסביבה המקוונת שלנו התבססה (לכאורה) על כתיבה, התפתחותה כקהילה הייתה תלויה, במידה רבה, בקריאה. הקהילה התחילה להתפתח רק כאשר התלמידים (וגם אני) התחילו לקרוא ולהגיב באופן מהורהר לעבודות של אחרים ועל הטקסטים שהם קראו".
אני חושבת שעל המורים להקנות ידע בדרך מפורשת, מובנית ומכוונת, - ליצור מצבים של הוראה ולמידה שבהם תלמידים יוכלו לתכנן, להפיק, לשכלל, לערוך, להעריך ולהפיץ טקסטים דבורים וכתובים. ליצור עם התלמידים הלך רוח רפלקטיבי וביקורתי ולתת בידם כלים לרפלקציה, להערכה עצמית ולהבנת התהליכים שהם עוברים. להדגים לתלמידים התנהגות אוריינית: היות המורה אדם קורא וכותב לפי הצורך והנסיבות ועל פי נטיותיו האישיות.
ארזה כהן

יחסי הורים בית-ספר

ברצוני לחזק את דברי אדית בהקשר ליחסי הכוחות המתנהלים בין הורים לבית הספר, ולהציג את התייחסותי למאמר הדן ביחסי הורים בית ספר מנקודת מבט של החינוך הביקורתי.
המאמר חידד לי את סוגי היחסים ומורכבותם. מניסיוני אני יודעת שצריך לשתף הורים במידה מסוימת היחסים בין הורים למורים צריכים להיות בהקשרים חינוכיים בלבד, להימנע ממאבקים עם הורים כי מאבק לא מקדם דבר, רצוי להגיע להבנות ולקיים קשר של שותפות, עידוד מעורבות של הורים ושיח עם הורים לפעול ביחד למען מטרה משותפת, שיתוף פעולה שוויוני בין מורים והורים.
המאמר מדגיש את הפחד של ההורים מכוח המערכת. אני חושבת שבשנים האחרונות משוואה זו הולכת ונעלמת מערכת החינוך גמישה יותר ומתאימה את עצמה לרצונות ההורים.

ארזה כהן

יחסי הורים בית-ספר

המאמר "זה תיק מאד כבד" (דיין, 2003) מתייחס לעבודתן של גננות, מאחר ואני עובדת כמורה בבית ספר אני רוצה להציג התייחסותי למאמר יחסי הורים בית ספר –נקודת מבט ביקורתית/ חגית גור וגליה זלמנסון – לוי.

הכותבות מציגות מודלים המתארים אופנים שונים של יחסים בין ההורים לבתי הספר, הן מדגישות כי בכל מודל ניתן להבחין ביחסי הכוחות בין בית הספר להורים, יחסים שלא תמיד תורמים לקידומם של הילדים, אלא משמרים את כוחו של בית הספר. הן טוענות כי המודל התקשורתי-דיאלוגי הוא מודל שוויוני שיכול להביא לשיפור הישגי התלמידים ולעידוד תחושת שייכות. לדבריהן " מטרת הדיאלוג היא העלאה משותפת של הקונפליקטים והבעיות ומציאת דרכים להתמודדות ופתרונות. דיאלוג זה כולל כבוד הדדי, תקווה ואמונה ביכולת המשותפת לשנות. הדיאלוג כולל את האדם על שלל הזהויות שלו/ה – הורים ומורים כאחד. דיאלוג זה מתייחס לידע של ההורים כאל ידע ממשי וחשוב לא פחות מהידע המקצועי של המורים. הדיאלוג כולל את הזכות להטיל ספק ולשאול שאלות גם על מה שנתפש כ"אמיתות" של תוכניות הלימודים".
במאמר הועלתה הטענה כי על פי רוב ההורים חסרי כוח ואילו אנשי חינוך הם בעלי הכוח. מניסיון, בביה"ס עושה מאמצים רבים להשתמש בהורים בעלי יכולת וכישורים וברצונם לסייע לביה"ס, מצב זה דווקא מציב את ההורים בעמדת כוח. יחד עם זאת אי אפשר להתעלם מהחשש של חוסר שביעות רצון ההורים כגורם מניע לשיתופם בעשייה הבית ספרית. בהתייחס לקשר בין מעורבות ההורים וההישגים הלימודיים של ילדיהם, אני בהחלט מסכימה כי שיתוף ההורה מסייע לביטחונו האישי, אני בטוחה שכשילד יודע שיש שיתוף פעולה בין הגורמים בבית הספר הוא מגלה פחות התנגדות ומשתף פעולה בנושאים שונים. כיוון שאני מלמדת בכיתה לחינוך מיוחד בביה"ס רגיל, אני מאד מעודדת מעורבות הורים בכיתתי, חושבת שהרבה מההורים לילדים בעלי לקויות למידה זקוקים לתיווך, תמיכה והדרכה. אני מסכימה עם כך שהקשרים חברתיים תורמים לקידום הילד, ומסייע למבוגרים, אך חושבת שיזמה זו צריכה לצאת מהמורה ולא בכפייה.
בבית הספר בו אני עובדת התקיימה שיחה בהקשר ליחסי הורים מורים –המורות הציגו קושי לשיתוף פעולה כי הן מרגישות שכופים עליהם שיתוף פעולה ואין תיחום גבולות להורים. חלק מהמורות טענו כשהן מתבקשות לגלות רגישות ולהיות פתוחות לצרכי ההורים ומשתדלות לעשות כך, אך בשעת משבר הם לא מקבלים גיבוי מההנהלה, וזאת כיוון שההנהלה חוששת מתגובת ההורים. המורות לא מעוניינות "לחנך" גם את ההורים או לקבל מהם תכתיבים בנושאים שונים. אני חושבת ששיתוף פעולה עם הורים יכול להניב תוצאות נהדרות, אך רק בתנאי שההתערבות תעשה בצורה מבוקרת ובהסכמה משותפת של המורים וההנהלה, למשל תקנון שיבנה ע"י מועצת תלמידים, צוות המורים וועד ההורים וההנהלה.

בברכה,

אדית רצבי

תובנות- סיכום ביניים

קוראים יקרים,

ברצוני להציג התרשמות כללית ותובנות מתהליך התהוות הבלוג "זה"ב לגיל הרך".
כשנרשמתי לקורס "תקשורת מערכתית כאמצעי להובלת שינויים" חשבתי שנקבל משימות מהמרצה, שנגיב ונקיים תקשורת באמצעות המחשב עם מרצת הקורס בלבד. כשהתחלנו ללמוד והובהר לנו שהתקשורת תתבצע באמצעות 'בלוג' הרעיון קסם לי מאד כיוון שאני מעוניינת להרחיב את הידע שיש לי בנושא תקשוב וידעתי שההתנסות תקדם אותי בתחום.
בדיעבד, אני מבינה שהיה חסר לי ידע בסיסי על שימושי הבלוג ומטרתו בכלל ובהקשר לקורס הספציפי בפרט. אמנם לא הגבילו אותנו בבחירת הנושא, אך חשוב היה לציין שנחשף למאמרים בנושא מסויים ושנדרש להגיב עליהם בבלוג.

קשיים :
מאחר ותכננתי להקים אתר בנושא זהירות בדרכים באתר בבית הספר ובו פעילויות למורים ולתלמידים, חשבתי שבחירת נושא זה בקורס תשמש אותי בעתיד וכך החלטנו שהבלוג יעסוק בנושא הזהירות בדרכים. הסתבר לי כי אופן ההתנהלות בקורס שונה, כיוון שבקורס אנו עוסקים במאמרים אקדמאיים ומקיימות תקשורת בינינו ואילו התכנון להוסיף את נושא הבטיחות בדרכים באתר בית הספר לא כולל תקשורת מסוג זה.
קושי נוסף בבחירת הנושא הוא חוסר המודעות והרצון של אוכלוסיות שונות לעסוק בנושא רגיש זה. מניסיון אישי, למרות חשיבותו, נושא בטיחות בדרכים אינו נמצא בסדר עדיפות בקרב מנהלות, מורות וגננות (כולל אותי). ולראייה, בשנת 1993 קבעה הממשלה כי חינוך לבטיחות בדרכים יהפוך למקצוע חובה בבתי הספר והוא ישולב במערך הלימודים מגן ועד תיכון, למרות זאת מסקר שנערך בקרב בני נוער ב- 2009 עולה כי רק 50% מהתלמידים לומדים נושא זה בבתי הספר. קראו תקציר קצר המתעד מאבק תקציבי מתמשך המתנהל בין משרד האוצר לבין הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ותבינו מדוע לא מיושמים חוקים במדינת ישראל. המאמר 'שבוע ללימודים, ואין מימון לבטיחות בדרכים' חושף צד נוסף בהתנהלות משובשת הפוגעת במימוש החוק לחינוך לבטיחות בדרכים בבתי הספר.
בנוסף לכך, במהלך הקורס התבקשנו לקרוא מאמרים שלא היו קשורים לנושא בטיחות בדרכים והיה לי מאד קשה לקשר בין תוכן המאמרים לבין הנושא שבחרנו.
לסיכום אציין שחוויתי למידה וזה מה שחשוב, אני בטוחה שבפעם הבאה אדע להתאים את נושא הבלוג לאוכלוסייה שאמורה לקרוא בו.

בברכה,

אדית רצבי